בחורה כותבת על כדורגל: פרולוג

הבלוג הזה הופך רשמית למקום המפלט למחשבות ולהגיגים שהמוח שלי רוקם בנושא של כדורגל, אך לא רק. אני לא יכולה לטעון שהכדורגל זרם בעורקיי מאז ומתמיד; מעולם לא שיחקתי כדורגל והתעניינות שלי עד גיל 22 הייתה שטחית ביותר. כן, הוא תמיד היה שם, מלווה בצעקות של אבי על הטלוויזיה כאשר שחקני מכבי תל אביב מתרוצצים על הדשא נשקפו מצג הטלוויזיה, אבל כדורגל לא היה שיחת סלון אצלנו בבית. למען האמת, אבא שלי אמנם צופה במשחקים פה ושם אך בכל הקשור לידע שלו, הוא נותר אי שם מאחור. הוא יכול לספר על משחקי עבר ובאותה השיחה לשאול אותי מי זה דיאגו קוסטה.

השינוי חל לפני כארבע וחצי שנים לערך, ומאז כדורגל הופך לנושא שתופס את תשומת לבי ושבאופן מושלם שוזר עצמו יחד עם הנושאים האחרים שמרתקים אותי: היסטוריה, תרבות פופולרית ו... בחורים.

היה זה מונדיאל 2010. הקיץ הראשון שלי כסטודנטית להיסטוריה וגרמנית באוניברסיטה העברית ויוזמה מבורכת הציעה להציב מסך ענק בפורום [מרכז העניינים של הקמפוס] ולשדר את המשחקים. חרב פיפיות מסוכנת לסטודנט בתקופות בחינות, אך סטודנטים רבים קיבלו את ההצעה בשמחה. התחלתי לצפות במשחקים, נמשכתי למשחק הלכאורה פשוט הזה, למתח, לכדורגלנים. כתלמידה צעירה לגרמנית הרגשתי שמוטלת עלי החובה לתמוך בנבחרת המקומית ובאמצעות כך להתוודע עוד למדינה שרק עתה קצה קרחונה נחשף בפניי. ואז ראיתי אותו: בסטיאן שוויינשטייגר.

ייתכן ששם המשפחה שלו היה הפיתיון שנעוץ בקרס החכה אבל בלעתי אותו. נבחרת גרמניה של 2010 הותירה רושם חיובי רב אך פול התמנון חרץ את גורלה וניבא הפסד ראשון לנבחרת. סירבתי להאמין, אבל פול צדק ובחצי הגמר האימפריה הספרדית הדיחה את גרמניה והמשיכה כל הדרך אל זכייה באליפות העולם לקול תרועת הווזלות. מסע הכדורגל של גרמניה באותה השנה נגמר - אבל שלי רק התחיל. גיליתי שלשווייני יש קבוצה, קוראים אותה באיירן מינכן, שהייתה זכורה לי בעיקר מההפסד הצורם למנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות 1999:

אבל לא רק הפסדים יש לקבוצה הזו, אלא היסטוריה מרשימה, ואני, הרי לא יכולה לעמוד בפני היסטוריה. שנה לאחר מכן, ביקרתי לראשונה במינכן, ביקור חפוז של יום וחצי אחרי כמעט חודש בגרמניה, אבל הוא הספיק לי להתאהב בעיר. כעבור שנה מהביקור הזה, חזרתי לבאווריה לסיור לימודי של עשרה ימים, במסגרתו ביקרתי בשני האצטדיונים של הקבוצה: האולימפי, של העבר, והאליאנץ ארנה, של ההווה. השיא היה הקיץ הקודם, בו חגגתי את זכייתה של גרמניה במונדיאל, בגרמניה.

אני אוהבת כדורגל. גם כי זה משחק מדהים אבל גם כי זה לא רק משחק והוא עמוס בנדבכים שונים ומגוונים ואין זה חשוב אם זו גבר או אישה, כל אחד יכול לחתוך לעצמו פרוסה מעוגת השכבות של הספורט הזה, ועדיין להשאיר אותה שלמה.

כמתבקש, אני לא יכולה להתעלם מהנושא המגדרי. נכון, אני בחורה, אבל אין בי שום כוונות לפרוץ את תקרת הזכוכית, הפרוצה ממילא, בעיקר בגלל שחלק מהעניין שלי בכדורגל עוסק בנושאים שמזוהים כנושאי שיחה נשיים יותר. בכל זאת, מעורבים בספורט הזה כמה מהבחורים היפים ביותר בעולם ואין לי או להם שום כוונה להסתיר את זה. וחלק מהעניין בתחום מתחיל על המגרש ונמתח עד החיים האישיים של הספורטאים [כי מי לא אוהב קצת רכילות]. באופן כללי אני מאמינה כי נושא אחד לא יכול להיות מוקף בגדרות תיל - זהו העידן של האינטר-דיסציפלנריות, ובקיצור - הכל קשור להכל ואם חברה של כדורגלן זרקה אותו, אולי זה ההסבר ההגיוני לחוסר התפקוד שלו במגרש [מישהו אמר רונאלדו?]. מאידך, בא לי לצעוק: "היי, גם בחורות יודעות מה זה 4-4-2 ונבדל!".

So why not both?

הידע שלי בכדורגל הוא תבשיל על הגז, עדיין לא הגיע לנקודת רתיחה וטוב שכך כי יש לי זמן להוסיף כל פעם קמצוץ או חופן של התבלין שיהפוך אותו לטעים יותר.

ואחרי המטאפורה המרגשת הזו, כל שנותר לי הוא לקוות שאצליח להתמיד בכתיבה ושגם היא, רק תלך ותשתפר.

ולהוספת הריגוש - תמונות: