סטיבי ג'י וחברים מציגים: היו זמנים בליברפול

העיר ליברפול כמרקחה. רק ביום ראשון האחרון אירחה העיר את השכנה היריבה מנצ'סטר יונייטד ושבוע לאחר מכן [יום ראשון] יעשו את דרכם לצפון אנגליה שחקני העבר של הקבוצה וכוכבי הכדורגל האנגלי. בעל הבית, סטיבן ג'רארד יארח באנפילד משחק ראווה שכל תרומותיו קודש לארגוני רווחה ובתי חולים של העיר שהוא מזמן כבר הפך להיות הפנים שלה - ליברפול. ההיסטוריה של העיר הזו הייתה כנראה מסתיימת עם פרק של המהפכה התעשייתית לולא שני דברים: הלהקה הטובה בעולם והקבוצה המעוטרת ביותר בכדורגל האנגלי שלעולם לא צועדת לבד. 

שבוע לא פשוט עבר על סטיבי ג'י. במחצית הראשונה של הדרבי בין ליברפול ליונייטד, המשחק החם ביותר בעונה של הפרמייר ליג, הוא נותר על הספסל. שחקני ליברפול נראו מפוחדים מכרגיל והגול הראשון נגדם לא איחר מלהגיע. נראה שחסר שחקן יציב במרכז המגרש והיה טבעי שג'רארד ייכנס במחצית לשחק בדרבי האחרון בקריירה שלו ואכן לקראת סיום הפסקת המחצית, התמקם סטיבי על כר הדשא. מהרגע ששרק השופט לפתיחת המחצית לא חלפה דקה וג'רארד כבר הורחק בכרטיס אדום לאחר שדרך די בברוטליות על ירכו של אנדר הררה. זה היה רגע של עוגמת נפש בקריירה של סטיבן שתוך מספר דקות הפכה לבדיחת רשת שרק המעידה שלו בעונה הקודמת במשחק מול מנצ'סטר סיטי יכלה להתחרות בה. זה לא היה הכרטיס האדום הראשון [וגם לא השני] שהונף בפני פניו של סטיבי, אבל התזמון והמיקום היה בעוכריו ובעוכריה של קבוצתו שסיימה את המשחק בהפסד של 2:1.

למרות הכל, ג'רארד ישים את כל הצרות שעוברות כעת על ליברפול [ולא חסר] בצד ויתרכז במשחק הצדקה שהוא גם מופע הפרידה שלו מהעיר, לקראת עזיבתו בקיץ לקבוצת הכדורגל האמריקאית לוס אנג'לס גלקסי. יחד עם חברו - שחקן הקבוצה לשעבר, ג'יימי קראגר, אסף סטיבן קבוצה איכותית של שחקנים שיגיעו לשחק כמחווה לעיר וכמחווה לסטיבן עצמו.

המארחים: קראגר וסטיבי

קראגר, עוד אגדת ליברפול, משמש כיום כפרשן כדורגל בכיר ברשת סקיי, ידע כי היום בו סטיבן יעזוב את המועדון בו שיחק 17 שנה יגיע, וכי על הקבוצה להתכונן להמשך ללא ג'רארד. על פניו נדמה כי ברנדן רודג'רס, המנג'ר, הצליח למצוא מערך מצוין ללא הקפטן וליברפול הפסידה משנת 2015 רק פעם אחת, באותו דרבי שהסתבך מול מנצ'סטר יונייטד. ולמרות זאת, עדיין קשה לאוהדים האדומים בפרט, ואוהדי הכדורגל בכלל, לדמיין את ליברפול ללא סטיבן. אך בינתיים ישנם עוד כמה עניינים שמשאירים את ג'רארד בעיר, בזמן שאשתו אלכס כבר מחפשת למשפחה בית בעיר הלהלה-לנד.

קראגר וג'רארד יהיו הקפטנים של הקבוצות ונפגשו כבר לפני למעלה משבוע כדי לבחור את השחקנים.

מציגים את ההרכבים

על הנייר הקבוצה של ג'רארד נוצצת יותר, אבל קשה לחזות את התוצאה מראש, והאמת שזה גם לא העניין. המטרה הראשית של המשחק היא גיוס הכספים לצדקה אבל יש בו אפשרויות נוספות. ראשית, הזדמנות של חלק משחקני העבר של ליברפול להיפרד מהקבוצה ומהאוהדים ושנית, הזדמנות נדירה לצפות בהרכב חד פעמי [מתי ראיתם את הנרי, סוארז וטורס תוקפים יחדיו?] ואל נא נשכח: מסיבת פרידה המונית לקפטן המוערך סטיבן ג'רארד.

בשורותיה של ליברפול צמחו ושיחקו הטובים שבשחקני הכדורגל בעולם [זה הזמן להזכיר את יוסי בניון, אבי כהן ז"ל ורוני רוזנטל שלנו] וגם כיום נמצאים בקבוצה כישרונות צעירים ומבטיחים. שחקני הסגל [מלבד אחד] לא ישתתפו במשחק בשל מחויבות קודמת לנבחרת המולדת [כמו סטרלינג והנדרסון האנגלים, סקרטל הסלובקי, ג'ו אלן הוולשי וסימון מניולה הבלגי] או פציעות [סטארדיג', ללאנה], אבל אין זה משנה, משום שאנחנו כאן בשביל העבר המפואר והזדמנות לראות על הדשא של אנפילד שחקנים שליברפול לא הולידה, אבל גידלה במסירות. הנה שלושה שהם הדובדבן האדום שעל הקצפת: 

צ'אבי אלונסו. אומרים שתמונה שווה אלף מילים - מעניין כמה שווה הסרטון הבא:

צ'אבי ["שאבי" בפי הבריטים] הגיע לליברפול ב-2004 הישר מקבוצת הילדות שלו, ריאל סוסיאדד של העיר הבסקית סאן סבסטיאן בספרד. העונה הראשונה שלו במדי הקבוצה הייתה לא פחות ממדהימה אבל זה עוד כלום לעומת אקורד הסיום שהוא ניגן. אלונסו הצליח להציל את בעיטת הפנדל הכושלת שלו בגמר ליגת האלופות ולשלוח אותה בחזרה אל השער ובכך סייע לאדומים להשוות לאחר שפיגרו 3-0 מול א"ס מילאן. הלילה הבלתי נשכח באיסטנבול הסתיים בהרמת הגביע היוקרתי על ידי הבאסקי וחבריו לקבוצה. בשנת 2009 הוא חזר לספרד לאחר שנרכש על ידי ריאל מדריד וזכה להוסיף לקורות החיים שלו זכייה עם קבוצה נוספת בליגת האלופות, בשנת 2014. האמת שאלונסו פיספס את הגמר עקב צבירת צהובים [בעקבות המקרה, הוחלט לאפס את הצהובים ברבע הגמר], אבל התרומה שלו במרכז המגרש הייתה מורגשת לאורך כל הטורניר. אלונסו משחק במרכז המגרש כקשר 50/50. יכולת המשחק שלו מאפשרת לו לתרום גם להתקפה וגם לסייע לחוליית ההגנה ואין לשכוח את הבעיטות הרחוקות המדויקות שלו שמסכנות את הקבוצה היריבה במצבים נייחים. במקביל כיכב אלונסו בנבחרת הספרדית איתה זכה במונדיאל 2010 וביורו 2012, אך הודיע על פרישה מכדורגל בינלאומי עקב ההופעה המביכה של האלופה לשעבר במונדיאל 2014 בברזיל. הקבוצה לא שרדה את שלב הבתים וחזרה מאוכזבת ומאכזבת בחזרה למולדת. אבל הקריירה המקצועית של אלונסו רחוקה מלהסתיים ובקיץ 2014 הוא הצטרף לקבוצת העילית באיירן מינכן [יאי]. 

לואיס סוארז. אף אחד לא ישכח את הנשיכה של סוארז במשחק המונדיאל של אורגוואי נגד איטליה. אבל לפני שסוארז נשנש את קילאני הוא עושה את זה בהולנד, ואח"כ בליברפול. הקורבן של האורוגוואי בפרמייר ליג היה איבנוביץ מצ'לסי, שעל פי המשחקים האחרונים שלו בבלוז, הנשיכה עשתה לו רק טוב. צחוק בצד, ואחרי שנצליח לשים את עניין הכירסומים והביקורת שהתקשורת הבריטית מפגינה כלפיו, נגלה שסוארז הוא חלוץ מצוין. הגיע לליברפול ב-2011 אחרי עונות מוצלחות בליגה ההולנדית ורשם את הישגו הנאה ביותר במדי האדומים לאחר שבעונה הקודמת נאבק איתם על המקום הראשון בליגה - בו לא זכו כבר 24 שנים. ליברפול סיימה במקום השני והמכובד, אבל סוארז הפך למלך השערים של העונה עם 31 הבקעות. לאחר ההתנהגות המביכה והמוזרה שלו במונדיאל שכללה עונש של הרחקה מתשעה משחקי נבחרת והרחקה לארבעה חודשים מהשתתפות במשחקי כדורגל בכלל, נפרד סוארז מהליגה האנגלית ועבר לשחק ליד מסי וניימאר בברצלונה.

סוארז - מלך השערים היוצא של הפרמייר ליג

פרננדו טורס. הסיפור של טורס הוא כמו אגדה, מתחיל אופטימי, באמצע מפחיד אבל מסתיים בטוב. אומרים על "אל ניניו" [הילד], שהצטרף רשמית לקבוצת כדורגל בגיל חמש!, שאתלטיקו מדריד גידלה אותו, ליברפול טיפחה אותו וצ'לסי הרסה אותו - ובכנות, זה לא מאוד רחוק מהאמת. לאחר מספר עונות רוויות כיבושים בליברפול, החליט טורס לערוק לצ'לסי שם בעיקר ישב על הספסל. אוהדי ליברפול קיבלו את המעבר לצ'לסי כבגידה וגם ההנהלה של המועדון התקשתה להיפרד ממנו, אך ישנם חכמים שאומרים שכסף קונה הכל. ובכן, כסף לא קנה לטורס אושר ונדמה כי כל הכישורים שרכש בליברפול נעלמו והוחלפו בחוסר ביטחון שגרם למוריניו לקפח את החלוץ הכישרוני לטובת דרוגבה המבוגר יותר. הסוף בצ'לסי היה רע עוד יותר כאשר טורס הושאל למילאן, גם שם הוא היה בלתי נראה וכבר רק שער אחד במשך חצי שנה. החלוץ גמר בליבו לחזור הביתה - לא רק להורים אלא לאוהדים שתמיד חיבקו אותו באתלטיקו מדריד. אגב, בעודי כותבת שורות אלה דנים האוהדים של ליברפול [סיפור אמיתי] בשאלה האם לסלוח לטורס או לא. רק במשחק נדע את התשובה.

טורס וצ'אבי אלונסו הצעירים במדי ליברפול

שלושת השחקנים המכובדים הללו ישחקו תחת הקפטן ג'רארד, אבל הם לא יהיו לבד. רשימת השחקנים בטים ג'רארד כוללת את בראד ג'ונס - השוער של ליברפול שפינה את מקומו כשוער ראשון לבלגי מיניולה, ג'ון טרי [קפטן צ'לסי] - אחלו לו מזל טוב, האריך את החוזה בצ'לסי לעוד שנה, סטיבן וורנוק [דרבי קאונטי, שיחק בליברפול], סקוט דאן [קריסטל פאלס], אשלי ויליאמס [קפטו סוונזי], ג'ון ארנה ריז [אפואל, ניקוסיה, לא תל אביב, שיחק בליברפול], אנתוני ג'רארד [אולדהם את'לטיק - משחק לצד בנו של רודג'רס] בן הדוד של, צ'ארלי אדם [קפטן ווסטהאם], ג'יי ספרינג [בלקבורן רוברס, שיחק בליברפול], סטיבי - האגדה האדומה בכבודה ובעצמה, ריאן באבל [חלוץ קאסימפאסא, שיחק בליברפול], תיירי הנרי [אגדת ארסנל] שקראגר הכתיר כשחקן הטוב ביותר בפרמייר ליג לדורותיו.

מול הנבחרת המרשימה של סטיבי ישחקו בגאון השחקנים שקארה צירף לקבוצתו - פפה ריינה - שוער [באיירן מינכן, שיחק בליברפול] - יתפוס טיסה עם אלונסו, פטר גולאצ'י [רדבול זלצבורג, שיחק בליברפול], אלבריו ארבלוה [ריאל מדריד, שיחק בליברפול], ג'יימי כמובן, גאל קלישי [מנצ'סטר סיטי], מרטין קלי [קריסטל פאלאס, שיחק בליברפול], לואיז גרסיה [אתלטיקו דה כולכתה, שיחק בליברפול], קרייג נודנה [קארדיף סיטי], סטוארט דאונינג [ווסטהאם, שיחק בליברפול], ג'ונג'ו שלבי [סוונזי, שיחק בליברפול], הנרי קאוואל [חלוץ ליברפול לשעבר], קרייג באלאמי [שיחק בליברפול], דידיה דרוגבה [חלוץ צ'לסי].

פפה ריינה והחברים מדגמנים את מדי הקבוצה

אין פה הבטחה למשחק מותח ומורט עצבים, אבל יש פה כדורגל כיפי, שחקנים מתקאמבקים ומטרות טובות. הכרטיסים כבר מזמן אזלו, אבל שידור חי יש: מחר בשלוש - שעון אנגליה - או 16:55 בספורט 2.

חמישה זאבים נכנסו לחיפושית

ביום ראשון האחרון, מול כל הציפיות שלי, באיירן הפסידה בבית 2:0. הפסד שני לעונה הנוכחית, הפסד ראשון בבית. באסה היא המילה היחידה שעולה בראשי כשאני חושבת על מה שהרגשתי אחרי המשחק. התחושה הזו עוררה בי את הזיכרון העגום מיום שישי האחרון של חודש ינואר. אני וחברה יצאנו לפאב המקומי במטרה אחת, או שלוש, אבל הראשונה שבהן הייתה לצפות במשחק המיוחל של באיירן נגד וולפסבורג אחרי פגרת חורף ארוכה ומייאשת. כמה מייאשת? החור של החודשיים "חופשת חורף כי המגרשים קפואים" שהבונדסליגה פערה אצלי זרק אותי לתחתית. ניסיתי למלא אותו בצפייה במשחקים רנדומליים של ליגת העל ואפשר לנחש כי זה לא ממש עשה את העבודה. המפגש ביום שישי נועד להיות משחק העונה, בין המקום הראשון לשני, על אף שפער הנקודות בין שתי הקבוצות הוא רחב יחסית, אבל הרמות היו כמעט שקולות, או שבעצם, כפי שגיליתי בהמשך הערב - לגמרי לא. בטרם התיישבנו, ביקשנו להעביר לערוץ בו משודר המשחק באחת מהטלוויזיות במקום וקיבלנו בתמורה מבט משועשע מהגברים מאחורי הדלפק. כן, נדיר ששתי בחורות מבקשות לצפות במשחק כדורגל בערב שישי ועוד של הבונדסליגה הכל כך לא פופולרית במדינת הלה ליגה. התעלמנו מהמבטים התמוהים והתמקמנו בקצה הבר, מוכנות לצפות במשחק תוך נשנוש צ'יפס בטטה חם. על תשעים הדקות שחלפו מרגע שריקת הפתיחה אוותר לתאר, אבל הובסנו בגדול. אני מודה, כאוהדת של באיירן אני לא נקלעת להתמודדות הרגשית הקשה של הפסד קבוצתי בתדירות גבוהה, אבל כשזה כן קורה, זה תמיד כל כך צורם ומשפיל. 4:1 למארחים שסיחררו את האצטדיון הביתי במשחק מצוין ומרגש שנפתח עם דקת דומייה לשחקנם הבלגי, ג'וניור מלאנדה, שנהרג בתאונת דרכים במהלך הפגרה.

וולפסבורג בעיניי היא הפתעת הבונדסליגה, אחרי אאוגסברג, ובצדק נמצאת במקום טוב בליגה, מבטיחה את כניסתה השנייה בהיסטוריה לליגת האלופות בשנה הבאה וסוללת את דרכה בליגה האירופית בשנה הנוכחית, לאחר שניצחה את אינטר מילאן בבית ובחוץ בשמינית הגמר.

העיר וולפסבורג שייכת למדינת סקסוניה תחתית ונמצאת לא רחוק מהבירה של המדינה, האנובר שקבוצתה היא היריבה האיזורית. אם אתם מכירים את העיר רק דרך קבוצת הכדורגל שלה - אתם לא לבד, אבל אם אתם במקרה בעלים ברי מזל של אוטו תוצרת חברת פולקסוואגן - תתביישו לכם! וולפסבורג אמנם לא שופעת באתרי תיירות, אבל בעיר נמצא המטה של חברת המכוניות והמפעלים שלה. המועדון שהתחדש מיד לאחר מלחמת העולם השנייה הוקם עבור עובדי החברה ונמצא בבעלותה, לא במקרה נקרא האצטדיון הביתי "פולקסווגן ארנה" וסמלה של המכונית נמצא במרכז המדים של השחקנים. כסטודנטית להיסטוריה של גרמניה, אני לא יכולה לכתוב פולקסווגן ולא להזכיר את הנאצים. בקיצור נמרץ, הרעיון מאחורי המכונית היה לייצר רכב שיהיה גם מוצלח וגם בעלות עממית, ויפנה לקהל הלקוחות מהמעמד הנמוך יותר של החברה הגרמנית, ומכאן שמו "רכב העם". העבודה על הפרוייקט נעשתה בתחילת שנות ה-30, שנים בהן העולם כולו וגרמניה בפרט היו שקועות במשבר כלכלי חמור. עוד במסע תעמולת הבחירות שלו פנה היטלר למעמד הפועלים והבטיח לסייע להם ויוזמת הפולקסווגן הייתה אחת מהדרכים בה היטלר מימש את הבטחותיו. נדמה היה כי הקשר הנאצי לפולקסווגן ישפיע על המכירה של המכונית, בעיקר בישראל, אך למרות כי ישנם הבוחרים להחרים את היצרנית הזו, והיצרניות הגרמניות בכלל, קשה להגיד שהמכונית הזו לא פופולרית, אלא לגמרי להפך. החיפושית לא נשארה רק על הכביש ובמרוצת השנים, תוך פיתוח דגמים נוספים, הפכה לסמל קאלט. בשנות השבעים זוהה האוטו עם ההיפים האמריקאים או הגולשים מדרום קליפורניה. העיצוב המיוחד והחמוד של המכונית סייע לה להצליח בהוליווד והמכונית הופיעה בסרטים וחיפוש בגוגל גילה לי שבשנים האחרונות היא נכנסה לעסקי משחקי המחשב.

החיפושית הישנה - פריט לאספנים וסמל תרבות

נדמה שהסיפור מאחורי החיפושית הרבה יותר מעניין עמוס ופיקנטי לעומת ההיסטוריה הלא מרשימה של הקבוצה שלה שזכתה באליפות גרמניה פעם אחת בלבד. אבל השנה הקבוצה יכולה להוסיף בגאווה פרק לספר ההיסטוריה שלה או אפילו לכתוב אחד חדש. משהו פשוט מסתדר מצוין בין השחקנים על כר הדשא תחת אימונו של דיטר הקינג. אז כיצד הזאבים הפכו לשם החם העונה באירופה? הנה חמש סיבות טובות:

1. קווין דה ברוינה. כבר במשחקי בלגיה במונדיאל היה ניתן להבחין בכישרון העצום של הקשר הזה ולתהות כיצד מוריניו ויתר עליו ושיחרר אותו משורותיה של צ'לסי ב-2014. עם שישה עשר בישולים, הוא משקיף מהמקום הראשון של טבלת הדירוג על יונוז'וביץ מברמן ומולר מבאיירן שאוחזים "רק" בתשעה. המספרים של דה ברוינה כל כך טובים ש"הבילד" הגרמני מיהר להכתירו כשחקן המאיים ביותר בבונדסליגה, יותר מרובן, שמבוגר מדה ברוינה בשמונה שנים (מתוקף היותי הסנגורית של באיירן לעת צרה, עליי לציין שרובן שיחק פחות משחקים מדה ברוינה בשל פציעות), ומולר. הרומן העצוב של דה ברוינה וצ'לסי לא הסתיים במוריניו, אלא המשיך לשוערה של הקבוצה קורטויה, חבר לנבחרת בלגיה, שניהל רומן עם זוגתו של דה ברוינה (כנראה שהאוויר הלונדוני השפיע לא טוב על השחקנים הצעירים). הג'ינג'י נותר שבור לב, אבל יכולת המשחק שלו כלל לא נפגעה. בנימה מקומית, שני הכישרונות הבלגים האלו, וכישרונות בלגים אחרים, ישחקו מול נבחרת ישראל ביום שלישי הקרוב. אלי גוטמן צריך להיות מודאג. מאוד. מהצד השני, וולפסבורג צריכה לדאוג האם יש בכיסה מספיק כסף לשמור על דה ברוינה שמחוזר [שמועות] ע"י פריס סן ג'רמן והמנוצחת באיירן מינכן. 

דה ברוינה - המוח האדום מאחורי הצלחתה של הקבוצה

2. באס דוסט. החלוץ ההולנדי עדיין בגדר תעלומה כי התחושה היא שהוא פשוט הגיע משום מקום [או מהספסל] באמצע העונה והספיק במהירות להבקיע שלושה עשר שערים בארבעה עשר משחקים. פה הזמן להודות לחבר מלמעלה [לא אלוהים, הילד בתמונה מעל הרשומה הזו] שדאג לבשל לו אותם כל כך טוב. לאחרונה נדמה כי המומנטום של דוסט קצת אבד, אבל עדיין שווה לעקוב ולראות איך הוא ימשיך לשחק העונה.

דוסט - חלוץ תוצרת הולנד

3. לורד בנדטנר. כלומר, ניקלאס. קודם בדיחת רשת, אחר כך חלוץ, אבל אין ספק שרכישתו של הלורד על ידי הקבוצה משכה אליה הרבה תשומת לב. בנדטנר הוא מסוג השחקנים שהחיים הפרטיים שלהם יותר מעניינים מהצורה בה הם משחקים. הוא משחק טוב בנבחרת דנמרק, אבל שיחק הרבה פחות טוב בארסנל. למרות שעתידו נראה מזהיר בקבוצה, משהו בינו לבין הצפון לונדונית לא הסתדר ואחרי מספר השאלות לקבוצות אחרות הוא החליט לחתום את הסיפור והסביר כי ארסן וגנר קיפח אותו ולא העניק לא מספיק הזדמנויות. אין ספק כי וגנר מצידו, ראה בו ככישלון אישי. בכנות, בנדטנר מספק יותר אקשן כשהוא מחוץ למגרש מאשר כשהוא עליו. קודם כל, סיפור אהבה רומנטי בינו לבין ברונית מהאצולה הדנית שמאשרת שהוא ראוי לכינוי שהודבק לו ושנית, השטויות שהוא מספק למדורי הרכילות ויוצרי הממים ברשת; תמונות עירום חלקיות, חשיפת תחתונים לאחר הבקעת גול והתפרעויות לאחר שתייה מוגזמת של אלכוהול. הא, וההודאה העצמית שהוא השחקן הטוב בעולם. חפשו את השם שלו בגוגל תמונות - לא תתאכזבו.

בנדטנר בפוזה אופיינית

4. דיאגו בנאליו. ההצלות שלו במשחקים האחרונים בליגה האירופית בהחלט היו שווים להכניס אותו לרשימה וגם בבונדסליגה הוא לא מאכזב. הוא ספג עבור קבוצתו רק עשרים ותשעה שערים, מקום רביעי בטבלת הספיגות יחד עם לברקוזן. והיי, הוא עצר פנדל של קרים בנזמה במפגש בין נבחרת שוויץ לנבחרת צרפת במונדיאל האחרון. 

בנאליו - מחיאות כפיים להצלות שלו

5. אנדרה שורלה. עוד פליט צ'לסי והגרמני הראשון ברשימה שלי! השחרור של שורלה מצ'לסי היה די צפוי, הוא מיעט לשחק ומוריניו הודה שאינו מרוצה מהכושר הגופני שלו. למרות ששורלה ויתר על פגרת החורף של הנבחרות כדי להתרכז בחיזוק הכושר זה לא עזר לו והוא מצא את עצמו על מטוס בדרך למולדת. גם בוולפסורג הוא טרם הרשים, הוא סופסל לא פעם, אבל מדובר בשחקן שבישל לגוצה את שער הניצחון במונדיאל, אז הציפייה שיספיק להתעורר לפני שהעונה הזו נגמרת הינה במקום.  

שורלה - בחזרה למולדת

+ אי אפשר להבקיע חמישים ושבעה שערים בעונה [מקום שני אחרי באיירן עם שבעים] ללא קבוצה מאוחדת ורבת כישרונות ולקבוצה של הקינג יש אחלה של סטטיסטיקות לאשר שהיא אכן כזו. נותר רק לקוות שהפנים החדשות המסתמנות של גרמניה בליגת האלופות בשנה הבאה לא יאבדו את המומנטום או את השחקנים הטובים שלהם בדרך.

הדרך לאירוויזיון של מנצ'סטר יונייטד

משהו מוזר עובר על מנצ'סטר יונייטד העונה וקשה לומר אם הוא טוב או רע. רק שנתיים עברו מאז המאמן האגדי, אלכס פרגוסון, שליווה את הקבוצה המעוטרת ביותר בפרמייר ליג פרש, אבל זה מספיק זמן להבין עד כמה הוא חסר. שפן הניסויים הסקוטי, דיוויד מויס, לא צלח עונה שלמה והוביל את הקבוצה לשפל שלא ראתה מזה כ-20 שנה. תוך עשרה חודשים הפסידה יונייטד את התואר שלה, לא זכתה באף טייטל לאותה השנה ואיבדה את האפשרות לקחת חלק לא בליגת האלופות ואף לא באחותה הצולעת - הליגה האירופית. אוהדי מנצ'סטר המאוכזבים קינחו את העונה בעוגה רקובה שהגישה להם נבחרת אנגליה שלא הצליחה (שוב) לעבור את שלב הבתים במונדיאל בברזיל. מי שכן צלח את שלבי המונדיאל באופן מרשים היה לואי ואן חאל, aka LVG, מאמנה של הולנד שמשך את מולדתו עד לשלב חצי הגמר, שם הובסה על ידי ארגנטינה המשעממת. ואן חאל נשכר להציל מטביעה את מנצ'סטר המדשדשת כשלצידו נעמד על המשמר אגדת המועדון והבחור השנוי במחלוקת, ריאן גיגס. ואן חאל קיבל לידיו תקציב בלתי מוגבל שאפשר לו לייבא כל שחקן באירופה והוא לא בזבז זמן וזימן אליו את אנחל די מריה הארגנטינאי, ויקטור ואלדס השוער הספרדי והשאלה תמוהה ממונאקו של הקולומביאני פלקאו, שלא הטיב להרשים וכנראה ימצא עצמו בחזרה לנסיכות הצרפתית בסוף העונה. מסע הקניות הבזבזני עמד בניגוד מוחלט לתצוגת המשחק של הקבוצה ויונייטד פתחה את העונה בצליעה. הפרשנים לא איחרו להגיע ועטו על ואן חאל, אוחזים בידיהם נתונים סטטיסטיים מהעונה המבישה של מויס (שהספיק לברוח לספרד) תוהים על ההרכב, הרכש שלא מספק את הסחורה ומדוע ווין רוני מאבד את מקומו הטבעי ויורד אחורה. הילוך מהיר קדימה: מנצ'סטר יונייטד נמצאת כעת במקום הרביעי בטבלה, במירוץ עם ארנסל, סיטי וליברפול על מקום בליגת האלופות כאשר צ'לסי של מוריניו ניצבת איתנה בצמרת. הכיצד? לא בדיוק ברור. כאשר אני מסתכלת על תוצאות המשחקים מהעונה הנוכחית קשה לקבוע דפוס; יש הפסדים לקבוצות קטנות, ליד ניצחונות מול קבוצות גדולות. ניצחון מול ארסנל באמירויות אך הפסד באולד טרפורד לארסנל במסגרת גביע ההתאחדות. קשה אפילו לנבא האם הקבוצה תצליח לשמור על מקומה, או לעלות גבוה יותר כתוצאה מהחוסר יציבות הזה. נדמה כי הדבר הכי סטבילי בקבוצה הזו, תרתי משמע, הוא השוער דויד דה חאה שהגיע למנצ'סטר ב-2011 מאתלטיקו מדריד. עם הצלות כל כך מרשימות פלא שהוא מסתמן כיורש של השוער הספרדי איקר קסיאס? אבל האם דה חאה בדרך להחליף את קסיאס גם בשער של ריאל מדריד?

דה חאה במדי מנצ'סטר יונייטד

שני טיעונים לחיזוק ההשערה: הראשון, חתימתו של ויקטור ואלדז ביונייטד. כיצד שוער מוכשר מוכן להתפשר על מקום שני? והטיעון השני מגיע ממקום לא צפוי: בת זוגו הספרדייה של דה חאה, אדורנה גרסיה. גרסיה, היא גם יפיפיה וגם זמרת שנבחרה לייצג את ספרד באירוויזיון הקרוב בוינה. יודעי דבר מעריכים כי הסיכויים שלה לקבל דוז פואה אינם רעים בכלל. הזמרת אינה מתגוררת יחד עם דה חאה ומעדיפה לחלק את זמנה בין מדריד למנצ'סטר. לאחרונה הביעה גרסיה את תחושותיה העמוקות כלפי העיר של בן זוגה וטענה כי העיר מכוערת כמו מה שנמצא מאחורי המקרר וכי לעולם לא תרצה לגור בה. בעקבות ההתבטאות רעדה העיר מנצ'סטר וגורמים בעירייה מיהרו להציע לגרסיה סיור פרטי ואקסקלוסיבי והיא הסכימה. כעת נותר לחכות ולראות האם תשתכנע הזמרת הספרדייה ואף תגדיל לעשות ותעבור לגור בעיר לצד בן זוגה. 

דה חאה עם החברה, אדורנה גרסיה

דייויד דה חאה אינו שחקן יונייטד הראשון שזוגתו היא זמרת, הנה ההזדמנות להיזכר בעוד דיוויד כזה. 

אחד השחקנים הכי מפורסמים ביונייטד ובעולם כולו הוא האיש בעל אלפי התסרוקות/קעקועים: דיוויד בקהאם. אחד משחקני השדה המעוטרים ביותר ששיחק באנגליה, ספרד, איטליה, צרפת וגם בארה"ב - בקבוצה שתהפוך עוד מעט לבסיסו החדש של סטיבן ג'רארד. אבל בקהאם הוא לא רק כדורגלן, אלא גם מותג שהיווה השראה לסרטים, ספרים ושלל מוצרי מרצ'נדייז. הוא איש עסקים ביום ומעצב תחתונים בזמנו הפנוי. בסוף שנות התשעים בקהאם התחיל לצאת עם בחורה כלל לא אלמונית שאז עוד קראו לה ויקטוריה אדמס, או פוש ספייס לאלו מאיתנו שגדלו בניינטיז ומכירים אותה כחלק מחמישיית הספייס גירלז. כעבור שנתיים הם נישאו, כשגארי נוויל, חברו הטוב לקבוצה של בקס, משמש כשושבין הראשי ותינוקם הרך, ברוקלין, לימים מותג בפני עצמו, מחזיק את הטבעות. דייויד וויקטוריה בקהאם הוכתרו על ידי העם לזוג המלכותי של הממלכה המאוחדת, עם כל הכבוד לקייט וויל - שהוכתרו מתוקף השושלת. ויקטוריה שכבר שכחה מזמן איך נראה מיקרופון הפכה למעצבת אופנה חרוצה ומוערכת, שלושת הבנים מתאמנים באקדמיה לכדורגל של ארסנל. ופן נשכח את הארפר סבן, הנסיכה הקטנה, ששמה השני הוא מזכרת למספר שליווה את אביה לאורך כל הקריירה שלו. 

דיוויד בקהאם, פוטוגני חסר תקנה

ויקטוריה ודיוויד, זוג מלכותי

דיוויד והילדים, בתצוגת האופנה של ויקטוריה

ובחזרה לזוג הצעיר דה חאה וגרסייה אשר מול עיני שניהם מתנוססת מטרה דומה: לכבוש את אירופה. גרסיה תנסה לעשות זאת בתחרות שירה יבשתית - האירווזיון שלמען האמת מתפקד ממזמן כמסיבה שמגיעים אליה בעיקר גייז וגרופיז ותיקים. אם גרסיה תפסיד, אף אחד לא יזכור זאת לימים, אבל ניצחון בתחרות יכול להפוך את שמה מדבק במהירות, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות. גם דה חאה מנסה להוביל את קבוצתו לאירופה. אמנם, לא קל לעשות זאת מעמדת השוער, אבל שמירה על שער נקי בהחלט עזרה למנצ'סטר לאורך כל העונה. ביום ראשון ניצב האתגר המשמעותי הראשון בקרב של יונייטד על הרביעיה העליונה כשהקבוצה תגיע לאנפילד במשחק המסקרן ביותר בליגה האנגלית: מול ליברפול כאשר שתי נקודות בלבד מפרידות ביניהן. אני מהמרת על ניצחון לביתיים, בכל זאת ליברפול נמצאת במומנטם אדיר ולא הפסידה פעם אחת מאז תחילת 2015, ומי יודע אולי ויין רוני יצליח להבקיע שער באנפילד אחרי עשר שנים של בצורת? איך אומרים: "לדרבי חוקים משלו".

פרולוג

הבלוג הזה הופך רשמית למקום המפלט למחשבות ולהגיגים שהמוח שלי רוקם בנושא של כדורגל, אך לא רק. אני לא יכולה לטעון שהכדורגל זרם בעורקיי מאז ומתמיד; מעולם לא שיחקתי כדורגל והתעניינות שלי עד גיל 22 הייתה שטחית ביותר. כן, הוא תמיד היה שם, מלווה בצעקות של אבי על הטלוויזיה כאשר שחקני מכבי תל אביב מתרוצצים על הדשא נשקפו מצג הטלוויזיה, אבל כדורגל לא היה שיחת סלון אצלנו בבית. למען האמת, אבא שלי אמנם צופה במשחקים פה ושם אך בכל הקשור לידע שלו, הוא נותר אי שם מאחור. הוא יכול לספר על משחקי עבר ובאותה השיחה לשאול אותי מי זה דיאגו קוסטה.

השינוי חל לפני כארבע וחצי שנים לערך, ומאז כדורגל הופך לנושא שתופס את תשומת לבי ושבאופן מושלם שוזר עצמו יחד עם הנושאים האחרים שמרתקים אותי: היסטוריה, תרבות פופולרית ו... בחורים.

היה זה מונדיאל 2010. הקיץ הראשון שלי כסטודנטית להיסטוריה וגרמנית באוניברסיטה העברית ויוזמה מבורכת הציעה להציב מסך ענק בפורום [מרכז העניינים של הקמפוס] ולשדר את המשחקים. חרב פיפיות מסוכנת לסטודנט בתקופות בחינות, אך סטודנטים רבים קיבלו את ההצעה בשמחה. התחלתי לצפות במשחקים, נמשכתי למשחק הלכאורה פשוט הזה, למתח, לכדורגלנים. כתלמידה צעירה לגרמנית הרגשתי שמוטלת עלי החובה לתמוך בנבחרת המקומית ובאמצעות כך להתוודע עוד למדינה שרק עתה קצה קרחונה נחשף בפניי. ואז ראיתי אותו: בסטיאן שוויינשטייגר.

ייתכן ששם המשפחה שלו היה הפיתיון שנעוץ בקרס החכה אבל בלעתי אותו. נבחרת גרמניה של 2010 הותירה רושם חיובי רב אך פול התמנון חרץ את גורלה וניבא הפסד ראשון לנבחרת. סירבתי להאמין, אבל פול צדק ובחצי הגמר האימפריה הספרדית הדיחה את גרמניה והמשיכה כל הדרך אל זכייה באליפות העולם לקול תרועת הווזלות. מסע הכדורגל של גרמניה באותה השנה נגמר - אבל שלי רק התחיל. גיליתי שלשווייני יש קבוצה, קוראים אותה באיירן מינכן, שהייתה זכורה לי בעיקר מההפסד הצורם למנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות 1999:

 

אבל לא רק הפסדים יש לקבוצה הזו, אלא היסטוריה מרשימה, ואני, הרי לא יכולה לעמוד בפני היסטוריה. שנה לאחר מכן, ביקרתי לראשונה במינכן, ביקור חפוז של יום וחצי אחרי כמעט חודש בגרמניה, אבל הוא הספיק לי להתאהב בעיר. כעבור שנה מהביקור הזה, חזרתי לבאווריה לסיור לימודי של עשרה ימים, במסגרתו ביקרתי בשני האצטדיונים של הקבוצה: האולימפי, של העבר, והאליאנץ ארנה, של ההווה. השיא היה הקיץ הקודם, בו חגגתי את זכייתה של גרמניה במונדיאל, בגרמניה.

אני אוהבת כדורגל. גם כי זה משחק מדהים אבל גם כי זה לא רק משחק והוא עמוס בנדבכים שונים ומגוונים ואין זה חשוב אם זו גבר או אישה, כל אחד יכול לחתוך לעצמו פרוסה מעוגת השכבות של הספורט הזה, ועדיין להשאיר אותה שלמה. 

כמתבקש, אני לא יכולה להתעלם מהנושא המגדרי. נכון, אני בחורה, אבל אין בי שום כוונות לפרוץ את תקרת הזכוכית, הפרוצה ממילא, בעיקר בגלל שחלק מהעניין שלי בכדורגל עוסק בנושאים שמזוהים כנושאי שיחה נשיים יותר. בכל זאת, מעורבים בספורט הזה כמה מהבחורים היפים ביותר בעולם ואין לי או להם שום כוונה להסתיר את זה. וחלק מהעניין בתחום מתחיל על המגרש ונמתח עד החיים האישיים של הספורטאים [כי מי לא אוהב קצת רכילות]. באופן כללי אני מאמינה כי נושא אחד לא יכול להיות מוקף בגדרות תיל - זהו העידן של האינטר-דיסציפלנריות, ובקיצור - הכל קשור להכל ואם חברה של כדורגלן זרקה אותו, אולי זה ההסבר ההגיוני לחוסר התפקוד שלו במגרש [מישהו אמר רונאלדו?]. מאידך, בא לי לצעוק: "היי, גם בחורות יודעות מה זה 4-4-2 ונבדל!". 

So why not both?

הידע שלי בכדורגל הוא תבשיל על הגז, עדיין לא הגיע לנקודת רתיחה וטוב שכך כי יש לי זמן להוסיף כל פעם קמצוץ או חופן של התבלין שיהפוך אותו לטעים יותר. 

ואחרי המטאפורה המרגשת הזו, כל שנותר לי הוא לקוות שאצליח להתמיד בכתיבה ושגם היא, רק תלך ותשתפר.

ולהוספת הריגוש - תמונות:

שווייני 2010 - יהלום לא מלוטש

2014 - כבר אלוף עולם

פול - התמנון שחרץ גורל של מדינה שלמה